מציאות נושכת

פעם באדמי באג היה בוסתן של עצי שקד, שם, בשנת 1857, ביצעו מהפכנים פעולות חשאיות (מאוחר יותר, הבריטים תלו אותם ממש מהענפים שתכננו תחתיהם).

אגדת הזהב

שֵׁם: אגדת הזהב
מְחַבֵּר: נאדם עסלם
מוֹצִיא לָאוֹר: בית פינגווין אקראי
376 עמודים
מחיר: 599 רופי

ברומן החמישי שלו, 'אגדת הזהב', ציין הסופר הפקיסטני-בריטי נאדם אסלם לוקח אותנו לבאדמי באג, שכונה בצפון העיר זאמאנה-עיר התאומים הבדיונית של אסלאם לאהור-שם חוקי חילול הקודש השנויים במחלוקת בפקיסטן יובילו לדרך חדשה עידן הרדיפות והקנאות, מטריד את עולמם הקטן של גיבוריו הראשיים ומציע הצצה צורבת לחייה ולזמנה של פקיסטן העכשווית.

פעם באדמי באג היה בוסתן של עצי שקד, שם, בשנת 1857, ביצעו מהפכנים פעולות חשאיות (מאוחר יותר, הבריטים תלו אותם ממש מהענפים שתכננו תחתיהם). לאחר העצמאות, הוא הפך לביתו של גטו גדול למשפחות נוצריות ממעמד הפועלים, אשר לנוכח רדיפות מתמשכות בחברה שהולכת ומוסלמת יותר ויותר, עמידות וצייתניות, מועסקות בעיקר כמשרתים בבתי המוסלמים של זמנא או כדי לנקות את הכבישים והביוב בעיר.

לילי וגרייס מאסיש גרים בדירה בבאדמי באג ועובדים בביתם של נרגיס ומסוד, זוג אדריכלים מהמעמד הגבוה, שהפכו מפעל נייר לשעבר לבית נשגב לעצמם, כמקלט אמנותי כביכול, משובץ חפצים שמהם הם עשויים לשאוב השראה. הלן, בתם היחידה, נמצאת כאן בבית; נרגיס ומסוד רואים בה אחיינית אהובה, שהשקיעה זמן ותשומת לב, בנוסף לכסף, בחינוכה וחינוך של הלן.

אולם כשהרומן נפתח, המערכת האקולוגית הקטנה הזו התפרקה - וסוף התמימות הוא אכזרי. גרייס נרצחה לפני שלוש שנים על ידי רדיקל צעיר שבקושי ריצה כלא בכלא (פשע הריגת נוצרי מתקזז על ידי לימוד הקוראן בעל פה בכלא). המסגד שמעבר לבית נרגיס ומאסוד הפך לקן של קיצונים ג'יהאדים מווזיריסטן. ואז, משום מקום, כשמסוד ונארגיס ​​צועדים בכביש גרנד טראנק עם המוני תלמידי בית ספר, יריות מצלצלות, ובמהלך ירי בצד הדרך המבוסס על פרק ריימונד דייוויס הידוע לשמצה (כאשר קבלן של ה- CIA ירה בשני גברים לאור היום) בלהור), מסוד מת.

הדברים מתעוררים כאשר נרגיס מסרב לשתף פעולה עם דאעש בניסיון לנהל משא ומתן על שחרורו של היורה האמריקאי - על פי חוקי השריעה, ניתן לסלוח לרוצח על ידי קרוביהם של הקורבנות - ובסביבות אותה תקופה, הן הלן והן לילי מואשמים בחילול הקודש. בתוך החידה הזו מופיע אימראן, צעיר קשמירי, מחבל שנפטר, אחד עם סיפורים על עינויים איומים וחושך משלו (נראה שאמו ההרה עונה על ידי הצבא ההודי עד שנולד עם זרוע שבורה) . על רקע האלימות ההולכת וגוברת, אימרן והלן חייבים לנסות לדמיין לעצמם הווה, אם לא עתיד, ולחקור את כל רכות האהבה הראשונה.

בזמן קריאת אגדת הזהב, יש פעמים שאני סוגר את הספר ואמרתי בקול שהסופר היה צריך להיות משורר: כי כוחו הוא בלכוד את אותם רגעים זוהרים המעידים על טרגדיה באלכסון פצוע. אבל בזמנים אחרים, החלטתי שאולי עדיף היה אם אסלם היה צייר, אחד מאלה שהעדיפו קנבס בגדלים מדהימים שלקח שנים להשלים-שכן יש בדפים שלו חיבורים ציוריים שכמעט עוצרים את הלב. החוצפה שלהם.

אבל בסופו של דבר, אסלאם הוא סופר. וכדי שרומן מסוג זה יצליח, צריך ליצור קשר ראשוני מסוים בין הקוראים לדמויות, כדי לעורר אמפתיה, לא מתוחכמת ככל שתהיה. אמנם נאמן מאוד לדיווחים, לפשעים הנוראים הממשיכים לקרות לדמויות וכנראה גם למקביליהם האמיתיים, בעבר ובהווה, בקשמיר, ליאלפור וזמאנה, בבאדמי באג ובמאוזוליאום של צ'ארגר, כולם נשאבים מהחיים, אגדת הזהב מקימה, כביכול, קיר זכוכית בין חוסר הרחמים של אותו עולם לבין החיים הפנימיים של הדמויות. למרבה האירוניה, פקיסטן של אסלאם כה עגומה והקשמיר שלו כה אלים עד שקטלוג העוולות משתלט על הנרטיב ומאפיל לחלוטין על סיפורי גיבוריו. הסערות הופכות לסיפור, ובזה, לא מצליחים לעשות צדק לחיים באי סדר; הרומן, בכללותו, ניצב מרוחק וקר ומרוחק, ולמרבה האכזבה אינו מצליח לזוז.