לא אורתודוקסי: אישה בורחת מעברה כדי לעצב הווה בלתי מוגבל

כמו כל סיפור התבגרות, גם לא -אורתודוקסית יש את החיפוש אחר הזהות בבסיסה. וזה מדהים את הדרך שבה הסדרה מתייחסת אליה מבלי להיות רדוקטיבית.

הסדרה מבוססת על מבוסס על ספר זיכרונותיה של דבורה פלדמן מ -2012, Unorthodox: The Scandalous Rejection of My Chedic Chords. (מקור: נטפליקס)

באחת הסצנות המספרות ביותר ב לֹא שִׁגרָתִי (זורמת בנטפליקס), הגיבורה אסתר שפירו (שירה האס) מונה נערה כשסיפרו לה שהיא ברחה מוויליאמסבורג. עזבתי בלי לספר לאף אחד, היא מתקנת. בברלין, רחוקה מהמקום שאליו היא שייכת, ומוקפת בקבוצת מכרים שרק התחילו להתיידד, שפירו חושפת לעצור את הסיבה לעזיבתה שסימנה בגניבה ובחיפזון, אכן דמתה לבריחה. אלוהים ציפה ממני ליותר מדי. עכשיו, אני צריך למצוא את הדרך שלי. האינטראקציה בין שני מיתרי הנרטיב הללו-שפירו מרגישה כלואה בדת והדחף הנואש שלה לפרוץ ממנה-מהווה את הקונפליקט המרכזי של המיני-סדרה בת ארבעה פרקים.

מבוסס על ספר זכרונותיה של דבורה פלדמן לשנת 2012, לא אורתודוקסי: הדחייה השערורייתית של שורשי החסידות שלי , הוא עוקב מקרוב אחר גרף המסע של הסופרת: הולדתה ונישואיה לקהילה החסידית ודחייתה לאחר מכן של שניהם. הסדרה, שביימה מריה שרדר וכתבה אנה וינגר, אלכסה קרולינסקי ודניאל הנדלר, מספקת גם תיאור חי של יהודי סאטמר מהקהילה החסידית, שהחלו בעיקר ניצולי שואה בניו יורק. הקהילה החסידית נושאת את הטראומה הן כסיבה והן למטרה לקיומן, והקהילה החסידית אינה מבודדת עד כדי כך. בראיון לשנת 2012 עם הניו יורק פוסט , פירטדמן פירט כיצד החוקים הם אף יותר מדכאים כלפי נשים, מכתיבים את הופעתם ובסופו של דבר שולטים על אורח חייהם. כשהייתי בן 11, הם שינו את חוקי הלבוש. פעם היית יכול ללבוש חולצת טריקו עם שרוול ארוך וצוואר גבוה. עכשיו אתה יכול ללבוש רק חולצות עם צוואר גבוה, עם בדים ארוגים, כי התיאוריה שלהם היא שבדים ארוגים לא נצמדים.

עמיתו הבדיוני שפירו מוצג בעולם הזה. באמצעות סיפורה, במיוחד הסיפור המתרחש בניו יורק, והתקנות הדתיות הרבות שעליהן היה להקפיד, לֹא שִׁגרָתִי מתגברת גם כפרשנות הנצפית היטב על מצוקתן של נשים, במיוחד כאשר דת (כלשהי) הופכת לא רק לאורח חיים אלא נחשבת לאמת מוחלטת אדישה וחסרת סובלנות לשאלות. היא לא בוחרת את בעלה אלא נבחרת בשבילו. בימים שלפני הנישואין, שפירו הוכשרה להיות אישה טובה, מורה לו שגברים הם קבלנים ונשים הן הנותנות. חובתה, כך נאמר לה, היא ללדת ולגרום לגבר להרגיש מלך. האם זה הופך אותה למלכה, היא תוהה בקול, התשובה לכך תלויה באוויר. החתונה אם כן היא סידור שנועד לגרום לגבר להרגיש יותר גבר והאישה פחות מעצמה. תפקידה, השאילתות בנוגע להנאתה אינם נדונים פחות נדחים. תקוע בנישואים חסרי אהבה, הערך שלה או היעדרם נמדדים ביכולתה (לכאורה) ללדת ילד.

שוויו של אסתר שפירו או היעדרם נמדדת בנישואים חסרי אהבה, נמדדת ביכולתה לכאורה ללדת. (מקור: נטפליקס)

נוקשות חלקית זועקת של הקהילה החסידית נחקרה בספרות הפופולרית ובסרט התיעודי לשנת 2017 אחד מאיתנו (זורם גם בנטפליקס) מפרק בפירוט כואב את ההשלכות של מי שבוחר לצאת בכלל, ולנשים בפרט. נשים מאבדות הכל, כולל ילדיהן והזכות לחיות בתהליך. אבל מה גורם לֹא שִׁגרָתִי משכנע הוא לא רק הסירוב של שפירו לסבול את הדרך בה התייחסו אליה או את חוסר הנכונות שלה לנהל משא ומתן על מקום לעצמה, אלא ההכרה שלה שהתגבשה על ידי מגבלות, תחושת הזהות שלה נחנקה, שבתהליך הבלתי נגמר של להיות משהו של מישהו, מי שהיא היא לעולם לא תוכל להתפתח.

בריחתה לברלין מספקת לה מוצא לא למצוא אלא לחפש את עצמה. שהותה בעיר החדשה משמשת כאינסטגרמנטית מצועפת, סיפור ניצולים ו טקס מעבר. הנרטיב נע כל הזמן קדימה ואחורה, ומצמיד את החיים שהשאירה מאחור עם אלה שהיא מגלה. התנגדות זו הופכת את ההבדל לעוד יותר בולט. אנו רואים שפירא צעיר נרגש מהנישואים שלה, מהחיים שהיו לה להציע ואז כנערה בת 19, עמוסה במשקל הניסיון על כתפיה, כשהיא צועדת לבדה ברחובותיה של עיר לא ידועה, מחפש דרכים לשרוד. הדרך בה היא מתלבשת עוברת שינוי - ג'ינס שמחליף מגשר - כך גם חייה שהיו עד כה בלויים בבדידות. היכולת שלה לנגן בפסנתר כבר לא נשארת סוד וגם השירה מול קבוצה של אנשים שנחשבים לא צנועים.

כששפירו מגיעה לברלין, היא עושה זאת כניצולה מהשואה. (מקור: נטפליקס)

אבל זה, כמו כל סיפור התבגרות, הוא בחיפוש הזהות בבסיסו, וזה מדהים את הדרך שבה הסדרה מתייחסת אליו מבלי להיות רדוקטיבית. ברלין מרחיבה את השקפת עולמה, קבוצת הנגנים הרב -תרבותית שהיא מתיידדת שם - גם אם מעט מעוצבת - גורמת לה להיות פחות לבד בארץ זרה. אך העיר המחזיקה במפתח לעתידה גם מונעת שרידים מהעבר שממנה ברחה. בחירת הבריחה שלה היא גם מה שהיא בורחת ממנה, ובהקשר זה ברלין נוטלת חריפות רבה. למרות שהחלטתה תחילה הייתה צבעונית והושפעה מנוכחותה של אמה המנוכרת (אמה של שפירו עזבה את בעלה האלכוהוליסט והתיישבה בה) העיר נפתחת בסופו של דבר כפצע מחריד איתה תצטרך להשלים איתו כדי להמשיך הלאה.

כששפירו מגיעה לברלין, היא עושה זאת כניצולה מהשואה. היא מביטה במבנים כאילו הם מחנות, ופניה מעוותים מצער מהמחשבה על אבותיה המנוחים. זה מדהים כיצד ההצגה בשום שלב לא מצפה ממנה להקריב את עברה על מזבח של חוויות חדשות יותר או במרדף שלה להיות מישהי לוותר על מי שהיא. היא מחפשת את זהותה בדיוק במקום ששדד אותה ממנה. בסצינה רודפת, היא מלווה את חבריה החדשים לאגם בוונזה. באופק נמצאת הווילה שבה התקבלה ההחלטה להרוג יהודים במחנות ריכוז. כשהחברים שלה קופצים למים, היא מתייצבת קשור בכבלי ההיסטוריה הבלתי נראים. לאט לאט היא צועדת קדימה ואז טובלת כמעט במלואה במים, מורידה את השייטל (פאה שחובשות נשים נשואות יהודיות אורתודוקסיות). באותו רגע היא משתחררת. שפירו עדיין נשאר ניצול אבל מסרב להיות רַק זֶה. בסצנה משפיעה נוספת, חבר של בעלה (שמגיע מניו יורק לקחת אותה בחזרה) מציין כי הפארק בו הם יושבים הוא האתר שבו נהרסו משפחות, ומטיל ספק במשתמע כיצד תוכל לבנות חיים במקום שדורג איתו שלדי עברה. היא מחזירה שהמתים תמיד איתם, אם זה בניו יורק או בברלין. שפירו מראה לנו את מה שלמדה: הכרה בעבר על כך היא בלתי נמנעת, אך גם הכרה בכך שהיא לא כרוכה בכל.

שפירו מראה לנו את מה שלמדה: הכרה בעבר על כך היא בלתי נמנעת, אך גם הכרה בכך שהיא לא דורשת הכל. (מקור: נטפליקס)

כאשר בסופו של דבר היא פוגשת את בעלה בברלין - לבושה בשמלה וללא הפאה המקובלת - כדי לא לחזור, היא אומרת לו שיש חלקים מעצמה שהיא עדיין לא מכירה. אבל מה שהיא לא אומרת בקול הוא שחלקים אלה נמצאו על ידי איבוד מה שהוטבע על ידי אחרים, שחוויות מעניקות זהות אך אינן יכולות להיות כאלה, ששחרור לא תמיד מעיד על שכחה. לפעמים, זה גם עוזר בריפוי. בברלין ממשיכה שפירו במסע החישוב העצמי שלה, אוחזת בעברה באגרוף: שומרת אך לא נותנת לו לשלוט בהווה שלה.