'עמדה מוסרית ישימה צריכה להתחיל בהערכה של מי ומה אנחנו'

סופר הסיפורים הקצרים האמריקני ג'ורג' סונדרס על הישיבה עם הסיפור לרומן הראשון שלו במשך 20 שנה, על העיתוי של יציאתו לאור באמריקה של טראמפ וכיצד חסד יתמודד עם שנאת זרים.

בחזרה לעתיד: ג'ורג' סונדרס.

במבט ראשון, נראה שאחד הספרים הצפויים ביותר של 2017, לינקולן בבארדו, הוא הכל מלבד רומן. התסריט כמו מחזה, המבנה הנרטיבי הוא בריקולאז' גדוש בדמויות רפאים ופריחה של טקסטים היסטוריים שעשויים להיות או לא אותנטיים. סופר הסיפורים הקצרים האמריקני ג'ורג' סונדרס, בן 58, העלה לא פחות מיצירת מופת על הנייר כדי לספר את סיפור הלילה בו נכנע ווילי לינקולן הצעיר, בנו השלישי של אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של אמריקה, למחלת הטיפוס ב-20 בפברואר 1862. בשנת בעיצומה של התלבטות פוליטית ואישית, לינקולן מבקר בקברו של בנו בלילה. סונדרס משתמש בבארדו - מצב לימינלי בין חיים למוות - כדי לבחון אמונה, אהבה, אבל ומוות. קטעים ערוכים מראיון במייל:

מה לקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב את הרומן הראשון שלך?
אני חושב שה'צעד' הטבעי שלי הוא כזה שמתאים לעבודה קצרה ומהירה - סיפורים קצרים, במילים אחרות. אבל החומר הזה של לינקולן 'קורא לי' כבר למעלה מ-20 שנה. ברגע שנכנסתי לזה, זה רק המשיך לגדול. אני תמיד מנסה לשמור על הכתיבה שלי כנה, אבל במקרה הזה, החומר הוביל אותי.

הרומן נקרא כמו מחזה ומשנה את האופן שבו אנו עוסקים בצורה. מה היה הזרע של הרומן וכיצד החלטת על הסגנון והמבנה?
זה היה סיפור ששמעתי ב-1993 בערך - שלינקולן, מוכה צער, נכנס לקריפטה של ​​בנו. לא הייתי מוכן לנסות את זה אז - הרגשתי שלא אצליח לעשות צדק עם הרגע הזה. לבסוף, בסביבות 2012, חשבתי, 'אחי, אתה בן 55; אם לא עכשיו אימתי?'

הצורה נוצרה באופן טבעי מתוך קשיי החומר, והרצון שלי לכבד את העוצמה הרגשית שבבסיס הסיפור. אני חושב שאנחנו מגיעים לפתרונות אמנותיים מוזרים בניסיון שלנו להימנע מלעשות דברים באותה הדרך הישנה, ​​על ידי ניסיון לא לינוק. אם החידושים האלה מורגשים כשירות ישיר לכוח הרגשי של הסיפור, על אחת כמה וכמה - זה מרגיש אותנטי ורווח.

כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?
ארבע שנים. כשכתבתי אותו, ממש הופתעתי מכמה קרובה אמריקה התקרבה להרס, עוד בשנות ה-60, וגם מכמה מהנושאים שמייסרים אותנו אז עדיין איתנו. סיימתי את הספר בדיוק כשטראמפ הכריז על מועמדותו, ונשלחתי לעצרות שלו על ידי הניו יורקר.

מה היו הממצאים שלך בעצרות האלו?
היה כל כך הרבה כעס ואכזבה בעצרות ההן! תומכיו רואים בו מישהו שלפחות מקשיב להם, יודע שהם לא מרוצים. חלק מהאומללות הזו לגיטימי וחלק לא. הטרגדיה האמיתית היא שקבוצה אחת (לבנים) של אנשים סובלים מוציאה את האומללות שלה על קבוצות אחרות, גם פגיעות. טראמפ סחף פנימה כדי לנצל את הסבל המאוד אמיתי הזה. אלו זמנים מעניינים, שמשנים לחלוטין את הפוליטיקה שלנו. החיים עם לינקולן כל השנים האלה לימדו אותי את זה: מקור הכוח שלו היה העצב שלו, טוב הלב שלו, הענווה והאמון המולד בבני אדם אחרים, ואמפתיה כלפיהם. הדברים האלה הם במחסור בממשלה הנוכחית שלנו. אבל קיבלתי השראה מהאופן שבו המדינה נרתעת נגד הגל החדש הזה של תוקפנות בנאלית ושנאת זרים.

ברומן אתה בוחן את איכות החסד המאפשרת לנו לנווט הן בחיים והן בחיים שלאחר המוות. מה יש בחסד שריגש אותך כסופר?
אני מבין שחביבות היא התגובה ההגיונית והשפויה ביותר למצב בו אנו נמצאים כאן עלי אדמות. מה אנחנו לא: קבועים, מרכזיים, בטוחים מפגיעה, נפרדים משאר בני האדם. מה אנחנו: גוססים, פגיעים ומשוגעים אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להצליח בלי אהבה וקהילה. לכן, אם אנו מבינים את 'חסד' כ'מה שמועיל לשאר היצורים', אז זה רק הגיוני להיות אדיבים. אני חושב שחביבות יכולה לשמש מעין 'מעלת שער'.

אמרת פעם, 'המוות הופך הכל למעניין יותר'. נראה שהבארדו הוא מקום שאפשר לנווט בו דרך כמה סוגים של אובדן.
שמעתי פעם אדם חכם מאוד אומר, 'החיים אינם ניתנים לתיקון'. ואני חושב שזה נכון. אני חושב שעמדה מוסרית ישימה צריכה להתחיל בהערכה כנה של מי ומה אנחנו. זה חייב לומר, 'כן, אנחנו הולכים למות בוודאות, וסביר להניח שנחווה מחלה, השפלה ולבבות שבורים לאורך הדרך. בסדר גמור. עכשיו: איך אוכל להיות מאושר, חיובי ופרודוקטיבי בתוך זה?’ מודעות 'בריאה' למוות היא צורה נוספת של שפיות. אנחנו צריכים לחיות בעיניים פקוחות, להסתכל על המוות ללא הכחשה - אם אנחנו יכולים.

הברדו הוא מושג מהבודהיזם הטיבטי. מתי התחלת לעסוק בבודהיזם?
אשתי ואני התחלנו להתאמן לפני כ-15 שנה. אני מרגיש שכשאני מתאמן אני שמח ונחמד יותר ומתעניין יותר בדברים - פחות נוירוטי וחרדתי.

נושא הזהות הלאומית צובע את איכות חיינו. איך לדעתך זה משפיע על סוג הספרות שמדינה מייצרת?
הספרות צריכה ותמשיך לעשות את מה שעשתה מאז ומתמיד: להרחיב ולהבהיר את השאלה מה זה אומר להיות אנושי. עכשיו, איך זה ייראה בצורה ספרותית? האמנים הצעירים בעולם עובדים על זה בזמן שאנחנו מדברים. אבל אני משוכנע בכוחה ומהותיות של האמנות.

מה שקרה בארה'ב ניתן לייחס לעליית המטריאליזם - הערכת יתר שלנו של כסף, כוח וכוח גס; והדחיקה לשוליים הנלווית של המעורפל, הסקרן, הרוחני, העדין. איבדנו את הענווה שלנו, ואיכשהו מאמינים שמטרת החיים היא לנצח. הספרות, כאן, זכתה יותר ויותר להתייחסות כסוג של פינוק; משהו שכמה אנשים מוזרים עושים. אבל עכשיו, אנחנו רואים את זה כפי שהוא: המחשבה האנושית בשיאה, המורכבת והנדיבה ביותר. משהו שהופך את התרבות לעוצמתית ואוהבת יותר.