מי אמר שרקשה בנדאן עוסק רק באחים המגנים על אחיות? זהו ראחי לעידן המודרני

אנו מדברים עם אחים הפזורים ברחבי הארץ ושואלים אותם כיצד הם חוגגים את רקשה בנדהאן בשנת 2018

האם פסטיבל רקשא בנדהאן התפתח עם השנים? (מקור: FilePhoto)

רקשה בנדאן הוא אותו יום בשנה בו אחים ואחיות הניחו בצד את כל ההתנצחות שלהם וחגגו את מערכת היחסים שלהם. לא משנה כמה תנסו לנתק אותה ולברוח ממנה, למערכת יחסים המביאה צער כמעט כמו אושר, רקשה בנדאן מציע אושר נחוץ-זהו יום מלא באוכל טוב, מתנות ומילים טובות.

העידן החדש של רקשה בנדהאן ניתק לא מעט מהמרכיבים הדרמטיים-והפטריארכליים הפטריארכליים-של האירוע.

עבור אחי ואני, רקשה בנדהאן הוא רק זמן להתעדכן. שנינו כל כך קבורים בעבודתנו, שכמעט ואין לנו זמן להסתובב אחד עם השני. אז, על רקשה באנדאן, אנחנו פשוט נפגשים ומדברים בדיחה צולעת או שתיים, אומרת שיבי טנדון, בת 27, תושבת גורגון. חייהן של נשים עצמאיות מבחינה חברתית וכלכלית בהודו העירונית כבר אינן זהות לחיי קודמותיה לפני עשרות שנים. והצורך בהגנה מפני בן זכר במשפחתך הוא מינימלי במקרה הטוב. אחי לא יכול להגן עלי. בואו נודה בזה. אני גם לא יכול. אנחנו עסוקים מדי בשביל זה בכל מקרה. אבל אם נזדקק אחד לשני ונזדקק להגנה, הוא ידאג לי בדיוק כמוני, אומר שיבי.

רעיון ההגנה שהיה מרכזי בפסטיבל הזה תורגם למשהו שמזדהה יותר עם זוגיות וחגיגה. עבור נהאל, סטודנט למשפטים מגוואחאטי, מערכת היחסים שלו וחגיגות ראחי עם אחותו התפתחו לחגיגה של חברות.

אחותי קנתה לי ראקי כשהיינו ילדים. אז היא הייתה צריכה לחסוך בשביל זה. לא יכולתי לסבול את הגירוד של הלהקה וזרקתי אותו תוך דקות. אחרי אותו יום, היא מעולם לא קשרה בי ראקי. גם אם בני הדודים שלי וכמה בנות שאחזו אותי מהשכונה שלי, קשרו לי ראקי, היא פשוט מסתובבת ולוקחת את כל המתנות שאני מקבל, אם היא אוהבת אותן. אני לא יכול למחות. היא במקרה יודעת יותר מדי על חיי. מה אם היא תספר לי ?.

שיחים ירוקי עד ננסיים לגינון

גם אם באופן מסורתי רקשא בדהאן ייחס חשיבות רק למערכת יחסים שכללה למעשה אחים ואחיות, היא התרחבה לקחת את כולם תחת חסותה - הילד היחיד, אחים שהם בנות, חיות מחמד, עצים, ילדים נכדים. בסיפור שמחמם מעט את הלב, מודה פראטישה סהריה, בת 28, שאני בת יחידה. תמיד הרגשתי שאני נשארת בחוץ כשאמא שלי חגגה רחי עם אחיה. אז התחלתי טקס משלי - קשרתי ראקי על הכלבים שלי. למרות שאני בארה'ב עכשיו, אני מקפיד לשלוח להם רחי מדי שנה, משהו קטן שיזכיר להם אותי.

בעוד שפראטישה בחרה באח משלה, עבור רבים, רקשה בנדהאן הוא יום של זכרונות. עבור רוב המילניאלים ומעמד הפועלים העירוני למבוגרים, זהו יום שבו הם מתאחדים ומנסים לשחזר שוב זיכרונות משפחתיים.

עדי, בת 27, מקצוען עובד בגורגאון, לוקחת זמן לחגוג את ראחי כי זה מזכיר לה את כל הזמנים המטופשים שעברה עם אחיה בבית. תמיד צחקנו על הכל ביחד, מצחיק או לא. זה היה הקטע שלנו. בשנה שעברה חיפשתי בגוגל כמה תפילות ופשוט שיחקתי אותן ביוטיוב. אחר כך קשרתי את האחים אחי. ובדיוק ככה, שלפנו כל כך הרבה זיכרונות וצחקנו שעות, נזכרת עדיטי.

לכל משפחה יש את הדרך שלה לחגוג את רקשה בנדאן, שחלקם אולי לא יתאימו לנורמה. אך לאט ובהדרגה נדמה שהנימות הפטריארכליות של הפסטיבל הולכות ומתפוגגות, ומשאירות אותו כחגיגה של ביחד ואהבת אחים. וזה היופי של הפסטיבל הזה, שבעידן הזה של משפחות גרעיניות ואנשים שחיים מחוץ לבית - יש פסטיבל שמזכיר לאנשים את המשפחה ואת אחיהם, עד כמה שהאחים האלה מעצבנים במשך 364 הימים הנותרים בשנה.