האימון פותח 'חלון של תקווה' לשוזרי השטיחים האלבנים

באלבניה היו פעם 13 מפעלים בניהול המדינה לשעבר שייצרו שטיחים, שטיחים, כובעי פז, תלבושות עממיות ועבודות יד אחרות. קוקס, עיירה צפונית מזרחית לבירה טירנה, העסיקה לבדה יותר מ -1,200 נשים כארגות. כשהסתיימה התקופה הקומוניסטית במדינה בשנת 1990, המפעל המקומי נסגר

שנאת אורה, בת 64, ידועה בשם 'דודה שנאה'. (צילום: AP)

שנאת אורה אורגת שטיחים ושטיחים כבר יותר מחצי מאה, מאז שלמדה את המלאכה בילדותה על ידי התגנבות לבית המלאכה של דודתה.

אורה, בת 64, מלמדת כעת את השיטות שאספה ושכללה לבתה, לאחייניותיה ולנשים צעירות אחרות כדי להבטיח שיש דור נוסף של אומנים שימשיכו את המסורת.

באלבניה היו פעם 13 מפעלים בניהול המדינה לשעבר שייצרו שטיחים, שטיחים, כובעי פז, תלבושות עממיות ועבודות יד אחרות. קוקס, עיר צפונית מזרחית לבירה טירנה, העסיקה לבדה יותר מ -1,200 נשים כמטוותות. כשהסתיים העידן הקומוניסטי במדינה בשנת 1990, המפעל המקומי נסגר.

צמח אם למיליון תינוקות

אורה בנתה לעצמה שלושה נולים וקנתה אספקה ​​גדולה של סיבי צמר וכלים נחוצים אחרים בעקבות הכאוס. כיום היא אחת מהאלבניות הבודדות שעודן עושות עבודות אריגה, מה שלא מכניס הרבה כסף. קוקס, עיר המונה כ -60,000 תושבים, היא אחת העניים באלבניה, שבעצמה היא אחת המדינות העניות באירופה.

רבים מצעירי העיירה, במיוחד הצעירים, היגרו למערב אירופה בחיפוש אחר מקומות עבודה. נשים נשארות לעתים קרובות מובטלות בבית ומחכות להעביר כספים מבעלה, מאחין ומקרובי משפחה אחרים.

המשך חידוש המסורת יהיה ערך מוסף, הגדלת התעסוקה והשפעה חברתית וכלכלית ישירה על חיי העם יחד עם שמירה על חלק מהתרבות האלבנית, אמרה סגנית ראש העיר מג'לינדה אונוזי.

ארגון לא ממשלתי, השקעה בפיתוח חברתי, קיבל כסף מסוכנויות פיתוח גרמניות ושוויצריות להכשרת 125 נשים בייצור ואריגה של צמר. מייסד אליאס מזלם אמר כי המטרה היא לפתוח חלון של תקווה עבור מובטלים באזור קוקס ולהשאיר את המסורת של ייצור שטיחים בעבודת יד בחיים.

באלבניה היו פעם 13 מפעלים בניהול המדינה לשעבר, שייצרו שטיחים, שטיחים, כובעי פז, תלבושות עם ומעשי מלאכה אחרים. קוקס, עיר צפונית מזרחית לבירה טירנה, העסיקה לבדה יותר מ -1,200 נשים כמטוותות. (צילום: AP)

במסגרת התוכנית, אורה מלמדת שני צעירים כיצד לשזור צמר מכבשי רודה באזור לשטיחים ופריטים אחרים באמצעות קשרים פרסים, השיטה המקומית המועדפת על קשרים בסגנון טורקי. היא עצמה לומדת כיצד לנקות, לשטוף, לסרק ולצבוע את הצמר בצבעי ירקות וצבעים טבעיים אחרים.

אורה אמרה כי מאמצים אחרים להחיות את תעשיית השטיחים נכשלו בקוקס מכיוון שכדי להצליח עליהם להעסיק את כל הנשים המוסמכות ולמצוא את שוק המוצרים שלנו.

אלא אם כן כל תעשיית אריגת השטיחים תתחדש, אני או כל אחד אחר כמוני בקושי יכול למשוך את תשומת לבה של טירנה בנפרד, היכן שכל העסק והשוק נמצאים, אמרה.

מזלם אמר שהתוכנית החדשה מכשירה את המשתתפים לייצר מוצר שכבר יש לו קונה. לפחות מחצית מהנשים בתוכנית החלו לעבוד בצמר בבית, אמר.

זו עבודה מאוד קשה, אבל היא לא מתומחרת עם הערך האמיתי. זה לא יקר אם לוקחים בחשבון את הזמן וכמה העבודה הזאת קשה, אמר מזלם.

בלרינה קולג'יני, פרופסור לטקסטיל ואופנה באוניברסיטת טירנה באלבניה, מציינת את האומנות בשטיחים ובמוצרים אחרים המוצגים בגלריה בקוקס: איכות צמר הכבשים רודה שנמצא רק באזור זה, קוסובו וקרואטיה, צפיפות הקשרים, עובי החוט ותשומת הלב לפרטים לא שונים בהרבה מעבודת ציירים ברחבי העולם.

קולג'יני אומר כי שטיחים ומוצרי צמר אחרים היו הסחורה השנייה המיוצאת באלבניה לפני שהקומוניזם הסתיים. הפריטים שיוצרו שם היו באיכות כה גבוהה עד שחברה איטלקית תקנה ותמכור אותם באירופה במחיר פי 10 מהמחיר תוך שהיא אומרת שהם מיוצרים באיראן, מדינה היוקרתית לייצור השטיחים שלה, לדבריה.

עצים שמשילים מוך לבן

מחקר שנערך על ידי הארגון הלא -ממשלתי של מזלם מצא כי 85% מהצמר הגזוז במדינה נזרק לפח, מה שיוצר הפסד שנתי פוטנציאלי של 20 מיליון יורו (24 מיליון דולר). (צילום: AP)

הרועים מייצרים את הצמר, ובעלי מלאכה שוזרים את חוטיו. מה שחסר לאלבניה הוא השלב שבין עיבוד חוטים, הטחנה, אמרה.

מחקר שנערך על ידי הארגון הלא -ממשלתי של מזלם מצא כי 85% מהצמר הגזוז במדינה נזרק לפח, מה שיוצר הפסד שנתי פוטנציאלי של 20 מיליון יורו (24 מיליון דולר). בכפר נאנגה, לא רחוק מקוקס, מרמה פפה בת ה -68 היא היחידה שעדיין מסובבת את הצמר שבו היא משתמשת לסרוג סוודרים, חולצות וגרביים.

עכביש שנראה כמו עכביש זאב

נכדה, ארנסט, וכמה מחבריו ללימודים בתיכון, משתתפים בתכנית ההכשרה להשקעה בפיתוח חברתי. בהתחלה הם השתתפו בכיף, אבל כמה מהבנות נהנו מספיק כדי לרצות ללמוד את המלאכה, לא לרצות שזה יאבד ולתת לזרים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, אמר הנער.

בלרינה קולג'יני, פרופסור לטקסטיל ואופנה, מציגה שטיח בעיר קוקס שבצפון מזרח אלבניה. (AP Photo/Hektor Pustina)

אורה תיארה בהתרגשות כיצד למדה לארוג על ידי גניבת שיטות דודה וכיצד סייעה לפרנס את הוריה בתקופה הקומוניסטית על ידי ייצור שטיחים ולאחר מכן משפחתה בת חמש נפשות במהלך השנים הפוסט-קומוניסטיות הקשות עדיין.

עוד לפני תחילת תוכנית ההכשרה, לימדה גם את בתה להכין שטיחים. כלתה של אורה, אחות, מסייעת במשרה חלקית כעוזרת הראשית שלה. אחיינית בת 23 שלומדת כימיה תעשייתית מסייעת ולפעמים מביאה גם חברים ונשים שהיא מכירה מבית הספר, שרוצים ללמוד מדודה שנאה, השם (מבוטא HAY-tee) שכולם בעיר קוראים לו אורה.

לוקח לארוג המנוסה שלושה חודשים להשלים שטיח עם דימוי של אמא תרזה או סידור משוכלל של סמלים אלבניים.

מדוע איש עסקים או הממשלה לא מפנים אלינו את העיניים, היא מתחננת. אנחנו עושים יצירות אמנות, לא?