הפיגי הקטן הזה הלך לנחום

בכלכותה עונת הנתינה מתחילה ונגמרת במאפייה יהודית

נחום בקולקטה סובהם דוטה

יש רק גבר אחד שנראה שהוא לא רוצה להיות אצל נחום השבוע. זה המקפיץ שלהם. איך בכל זאת נראה סדרן בנגלי? מצומצם, מזיע בסוודר שלו ללא שרוולים, יושב על שרפרף מעץ וצועק לכולם להתאזר בסבלנות, אחרת עוגת הפורט תיגמר. סבלנות קשורה מעט לזמינות המוצר הנמכר ביותר של המאפייה היהודית-זו שאלה של מזל מטומטם, שום דבר אחר.

כך לפחות זה נראה כאשר אתה עומד קרוב מאוד לאחד היציאות הרבות של שוק החדש בקולקטה; נסיעה ארוכה באוטובוס בתנועה פחות עשתה מעט יקר כדי להביא אותך למקום קרוב יותר לכניסה של הקונדיטורים נחום ובניו,

(הוקם בשנת 1902), שם בצהריים כמעט 100 איש עמדו בתור לקנות ממתקים מתוקים ועוגת הפירות המפורסמת ההיא. הייתם חושבים שזה בנק ולא מאפייה, ואף אחד לא היה צוחק, כי אנשי קולקטה מתייחסים ברצינות רבה לחג המולד שלהם. ולא יכולה להיות חגיגה אותנטית אם אין עוגה של נחום.

להגיד שמוסד של נחום הוא מוסד בקולקטה זה לא אנדרסטייטמנט - זו עובדה. הקהילה היהודית אולי הלכה והתמעטה מכמה אלפים לפחות ממאה, אבל המאפייה שרדה כי היא מציעה צוהר לעבר. העיצוב לא השתנה במשך כמה עשורים - דלפק עץ טיק, ויטרינות זכוכית ועץ. הם עדות לאופן שבו הזמן יכול להיכלא בבקבוק, או יותר טוב, עוגת שזיפים.

אורמי מוכרג'י ואחותה הגיעו מגריהאט שבדרום קולקטה; ההמתנה הפכה את חלקם מהקו למרכז למתמטיקאים חובבים. אם X מקדיש Y דקות בממוצע לרכישת העוגה וכמה מאפים, כמה זמן לדעתך יעבור עד שנכנס? למוכרז'י, בן 45, לא מפריע. עמדנו בתור גם בשנה שעברה. אני יודע שהעוגה היא לא מה שהיתה פעם אבל באתי לכאן כילדה קטנה; ההורים שלנו הביאו אותנו לכאן בכל חג המולד. הם נפטרו, אבל כשאני מגיע לנחום, אני מרגיש שהם עדיין כאן איתנו, היא אומרת.

האם עוגת הפירות העשירה שלהם ראויה לדבקות כזו? אולי לא. המאפייה לא מתקמצנת על המרכיבים, פרוסה אחת עבה מספיקה מספיק, אבל מכל הבחינות היא מעט יבשה. ועכשיו, זה גם קצת יקר, לפחות בסטנדרטים של קולקטה. בשנה שעברה שילמנו 250 רופי על קילו, אומר מישהו. לא, לא יכולת. שילמתי יותר, אומר מישהו אחר, קצת יותר חזק. תעריף השנה לעוגה של שני קילו, 600 ₪, מטפטף לאורך הקו ורבים מיואשים-לנוסטלגיה אין סיכוי נגד האינפלציה.

כמה דקות מאוחר יותר, בתוך החנות, יש מגיפה מוחלטת - חנויות מהומות עוזרות לנוע הכי מהר שאפשר; שתי נשים בנגליות צועקות זו על זו ליד הדלפק בעוד בעליהן מביטים בחוסר אונים; חוסמים את טארט הלימון וכדורי רום השוקולד, שאר המאפים נראים מיותמים ומועילים. דודה נחום נמצאת על סף התמוטטות - אך ההוראות לא יפסיקו להגיע. נחום ירוויח מהכלכלה הדיגיטלית - הם לוקחים רק מזומנים וכסף רב בחדר אחד מניע את כולם קצת.

חמוש בעוגת שזיפים קלה וקופסה מלאה בפחזניות גבינה (מישהו היה צריך להציל אותן), אני יוצא מהנחום, רק כדי למצוא זוג NRI שמצלם סלפי עם התינוק שלהם והעוגה שזה עתה קנו. הצלחה היא מתוקה.