יושב על מקף

המקף מציע לך מעט מאוד מקום אבל משוררים מעולם לא היו צריכים הרבה. הם מסתפקים. המרחב שהם דורשים הוא פנימי.

המשורר בעמדת פריבילגיה, המביט בעין עיוורת על זכות, חייב לפעול נגד זה כדי לא להפוך חמלה לרחמים, אמפתיה להתנשאות.

ספר- חיית הלב: שירים חדשים ומובחרים
מחבר- סאלם פרדינה
פרסום: מטבע נחושת
עמודים: 184

לשירתו הטובה ביותר של סאלם פראדינה יש תודעה חברתית חזקה הפועלת בה, שלעתים מתמודדת עם הדימויים שנותנים ליצירתו את כוחה. המשורר בעמדת פריבילגיה, המביט בעין עיוורת על זכות, חייב לפעול נגד זה כדי לא להפוך חמלה לרחמים, אמפתיה להתנשאות. Peeradina אף פעם לא מחליק למצב הקל של אחר, אבל הוא לא מסיט את מבטו. תחושת חוסר השייכות הזו היא לא רק חלק מזהות ממוקמת. הטענה שלי, למשל, היא שלכל אחד בהודו יש זהות ממוקמת, שמתפצלת על פני קווי הברזל בדם של הקסטה, הקווים הגסים של המעמד, הקווים של הקרטוגרף במפות. סאלם פראדינה התיישב על מקף הרבה לפני שעזב את הודו ועבר לקנדה.

המקף מציע לך מעט מאוד מקום אבל משוררים מעולם לא היו צריכים הרבה. הם מסתפקים. המרחב שהם דורשים הוא פנימי. ראשית, הם מעניקים לעצמם מרחב פנימי עצום, וזה של Peeradina עובר מבנדרה לקנדה. הדרישה הבאה היא המרחב שעליך לפנות בראשך לשירה, מתנת מרחב של הקורא. Peeradina כמשורר-נביא כתב על התרבות הפופולרית בשיר - 'הדבר האמיתי' - לפני שידענו שיש לנו תרבות פופולרית: קחו בחשבון חוסר סובלנות/ קל ללמוד/ ואם מתפתח בקוים נכונים, קל להפליא/קל להאמין בו...

אנו מאמינים. זה משורר שמדבר אלינו שלא בזמן. יש לו את המרחב שלו בראש ויצירתו המוקדמת עדיין מתפתחת שם ומקבלת משמעות חדשה כשאני קוראת שוב את השירים האלה. כי גם אני השתניתי מאז שקראתי לראשונה את עבירה ראשונה, וכך גם שירת ה-Peradina שבראשי השתנתה.

אבל גם כאן פועלת Peeradina חדשה, ואני לא בטוח שמצאתי את דרכי לעבודה הזו. 'קינת הבת' מבקשת ממך לקחת את הקווטידאן ולהפעיל עליו את הקסם שלך. אתה חייב לקחת את האם החולה, את התקרה הסדוקה, את חברת הדיור הבלתי מתפשרת, את המחזרים שלא יחזרו בשביל האישה באמצע שנות השלושים לחייה ולתת להם חיים. הדיקציה החדשה של Peeradina היא בכוונה תואר אפס. רציתי להרגיש עם האישה הזו. לא יכולתי. היא לא הציעה רכישה. נפלתי לתוך מחבת. קחו את שורות הפתיחה של 'טבע':

בתבנית הנוכחית שלי, אני בקוטר של עשרה סנטימטרים, עם עקומה עדינה מקצה לקצה. יש לי בני דודים גדולים יותר ובאים/ עם ידיות עץ. אלה המשמשים במסעדות ובדוכני המזון המהיר/מזון מהיר יכולים להיות ברוחב של שלושה מטרים והם בדרך כלל עם תחתית שטוחה.

מה אפשר לעשות עם הטון השיחה הנחרץ הזה? לקרוא שיר זה לשנות את הדרך שבה אתה תופס את העולם. איך תראה עכשיו בטבה? האם תחשוב על השורה הזו:

חיפושית שחורה גדולה עם אנטנות ארוכות

... אני יכול להעיף פנקייקים, אומלטים, דוסות, קרפים,/צ'אפטיס, דגים מטוגנים ועוד הרבה.
'הרבה יותר'? מה עושה 'הרבה יותר' בשיר הזה? איך זה מוסיף למשהו אחר? התשובה הרגילה היא מקצבי השיר. ניסיתי לקרוא את השורות האלה בקול כדי להשמיע את המקצבים. נכשלתי. זה חייב להיות אני.
קראתי את 'בשבח האפרסמונים'. שום דבר שפירדינה לא אומר בזה והשיר על בננות משאיר סימן על הפרי. הם אפרקוס מצעדים כשירים. עכשיו למדתי לחכות שהאפרסמון יבשיל, איך מכינים לביבות בננה ושהתפוח הבשל עלול להתנפץ לי ביד.

יש שיר נהדר ב'השיעור', שיר שמקבל את הכוונה מייצוג, מחוסר הסבירות של היקום בו אנו חיים, מחוסר האפשרות לתפוס את הכל אי פעם ולהתחייב על הנייר. השיר מקבל את הטון של הוראות, צייר את כדור הארץ, הירח, השמש, כוכבי הלכת, 'כתם לציון שביל החלב'.

אבל עדיין לא סיימת. קפל את הסדין הזה/ כדי לעצב יונת אוריגמי ולשחרר את ציפור השליח הזו/ לשמיים. הוא יגיע במהירות לנקודת מגוז/ יטוס בין מיליארדי בעלי כנף אחרים/ כל אחד נושא את היקום שלו.

אני סוף סוף בבית. עוד שיר של Peeradina צץ לי בראש.