נבואת פטאלה: ערפילי ברהמה. קטע

בהמשך כדרכו של ספריו האחרים, כריסטופר סי דויל בספר שני מתוך סדרת נבואות פטאלה מערבב מיתולוגיה, מתח ופעולה ליצירת עולם שישאיר אתכם מושקעים ומרוצים כאחד.

כריסטופר סי דויל מערבב מיתולוגיה, מתח ואקשן.

בספר שני מתוך נבואת פטאלה סדרות, הרפתקאות ופנטזיה שזורות זו בזו. כריסטופר סי דויל, הממשיך באותו אופן כמו ספריו האחרים, מערבב מיתולוגיה, מתח ועשייה ליצירת עולם שישאיר אתכם מושקעים ומרוצים כאחד. הפעם הוא מתעניין בטקסטים בסנסקריט ובסודות שמאחוריהם.

חרקים שחורים עם מעטפת קשיחה בתוך הבית

קרא את הקטע כאן.

לפני חמש שנים

ניו דלהי

מאיה זרקה והסתובבה בשנתה. הסיוט הכניס אותה לאחיזה הפלדה ולא הרפה. גופה התקשה, שריריה מתוחים, כאשר מוחה הגיב לסצנות המחרידות שהתרחשו במוחה. ידיה אחזו במגבת כאילו ניסו לרכוש, תנועות אצבעותיה מסגירות תחושת ייאוש.

היא צעקה; צליל מלא אימה וייאוש. רעש צעקה משלה עורר אותה והיא ישבה זקופה במיטתה. היא הזעה מאוד. הדלת לחדרה התנפצה ודמות מיהרה להיכנס, מתנשאת בחושך. מאיה התכווצה לאחור אל ראש המיטה, השתכשכה מתחת לשמיכה. האורות נדלקו, הציפו את החדר בתחושת נוחות ובטחון, מגן מפני החושך והדברים שהסתתרו מתחת לגלימתו.
'מאיה!' זה היה אביה, נרש אפאדהיי, שעורר את צרחתה. הוא נראה חרד. ‘מה קרה?’ שאל בעדינות. מאיה עצמה את עיניה. התמונות מהסיוט נחפזו בחזרה במוחה, ללא איסור. היא ראתה את הצורות השחורות והצלליות בצורה ברורה כאילו הן אמיתיות. הקור העז שחדר לחלום עדיין נצמד לעצמותיה.

והקול… הקול…

לחישה לה, המילים לא מובנות. זה היה נתל צרוד עם קצה מצמרר שגרם לשיער שלה לעמוד על קצה גם עכשיו, כשהיא ערה. מה משמעות החלום מאיה לא יכלה להבין, אבל זה נגמר בכך שהיא נשאבה בניגוד לרצונה לתוך חושך אינסופי שעטף אותה. היא ניסתה לצרוח אך לא נשמע קול. כשהיא נואשת להימלט מציפורני החושך החי שמשך אותה לקפלה, היא חיטטה בפראות אחר משהו שאפשר לאחוז בו, ללא הועיל. נראה היה שהקול הקר קורץ לה, מושך אותה עמוק יותר לתוך החושך, מתעטף סביבה. אפילו עכשיו, היא הרגישה את המגע הדקיק שלו, כאילו היה דבר חי, מקפלת אותה בחיבוקו, מחניקה את תודעתה.

ואז, לפתע, היא מצאה את קולה. וצרח.

זה היה כאשר אביה התעורר ומיהר לחדרה. מאיה רעדה בלי רצון. עיניה היו עדיין נרחבות מאימה ומזוגגות בבלבול. היא התחבקה באביה, כשהוא ישב לידה על המיטה והניח זרוע מגן סביבה. היא התקשתה לספר לו את מה שראתה. 'זה בסדר,' מלמל נארש אפאדהיי. ‘זה היה רק ​​סיוט.’ קולו היה רגוע ומנחם, הניח את פחדיה. 'זה לא היה אמיתי. הדברים האלה לא היו אמיתיים. אין אלא סיוט. '

'מממ ... הממ.' מאיה התקרבה לאביה, בטוחה בנוכחותו המגוננת. נשימתה חזרה לקצב אחיד. שום דבר לא יכול להזיק לה כל עוד אביה היה איתה. אפילו לא הצורות מהסיוט שלה.
'אבא, לא אוכל לחזור לישון,' אמרה ברוטט.
'אל תדאג, יקירתי,' אמר לה אביה בחיוך, בעודו מלטף את ראשה. 'אני עומד לקרוא מנטרה עוצמתית מאוד שלא רק תעזור לך לחזור לישון, אלא גם תבטיח שלא יהיו לך עוד סיוטים הלילה.'

‘אבא!’ מאיה לא נרגע. 'איך מנטרה יכולה לעזור?'
'זה יהיה. אני מבטיח לך. עכשיו, שכב ועצום עיניים. אני מכבה את האורות '.
כעבור עשר דקות סגר נרש אפאדהיי את דלת חדרה של מאיה מאחוריו. מצחו היה מקומט ממחשבה. הוא עשה את דרכו לחדר העבודה שלו וישב ליד שולחנו, אבוד מהרהור.

לפני קצת יותר מחודש, החלומות של מאיה החלו. היא קיבלה אותם כל לילה מאז, אבל הם לא היו החלומות הרגילים של מוחו הפורה של בן עשר. היא תיארה לו אותו כחלומות איטיים, עצלנים, מלאי שלווה ואושר. קרו בהם דברים נחמדים, אם כי מעולם לא נזכרה במה מדובר, כשהתעוררה. אבל היא תמיד קמה בבוקר עם חיוך על הפנים ותחושה מוזרה ושמחה בתוך ראשה.
ואז, חודש בדיוק אחרי שהחלומות התחילו, היה לה סיוט ראשון.

כמו חלומותיה המוקדמים והנעימים יותר, היא לא הצליחה לזכור על מה הסיוטים שלה, אבל היא תתעורר עם תחושה לא נעימה של אי נוחות למחרת, ותספר על כך לאביה בארוחת הבוקר. הלילה הייתה הפעם הראשונה שהוא התרגש מהתגובה שלה לסיוט. נארש הבין שהסיוט שחווה מאיה הלילה אינו רגיל. מה שבאמת הדאיג אותו הוא שלראשונה היו לה זכרונות עזים מזה.
מדוע חלמו פתאום חלומותיה? ומה היה מיוחד בסיוט הלילה?

נארש לא הקדיש מחשבה רבה לחלומות במהלך החודש האחרון, אבל אם הוא צודק, הם ימשיכו. אלא אם הוא היה מסוגל להבין את מקור הסיוטים, הוא לא יוכל לעשות דבר כדי למנוע מהם לחזור על עצמם. הוא עדיין אבוד במחשבות, הוא קם והלך לאחד מדפי הספרים שציפו שלושה קירות חדר העבודה שלו. הוא חקר את הספרים לאורך אחד הקירות ולאחר מספר רגעים של חיפושים מצא את מבוקשו. יומן עור ישן, אגודל ושחוק היטב.

הוא פתח אותו והציץ בדפים בהם היו כתובות, שנכתבו ביד. כשהגיע לדף מסוים, מצא גיליון נייר רופף המכוסה כתובות. הוא קימט את מצחו והתיישב ליד שולחנו, וקרא את הכתובות. כמה רגעים לאחר מכן, הוא סגר את הספר וישב זמן מה, אובד מחשבה.

המסקנה הייתה בלתי נמנעת. הוא טעה. אז כל כך טועה. כל מה שהוא עשה היה לחינם. כעת, הייתה לו אפשרות לבחור. הוא כבר הקריב הרבה. אבל ההחלטה איתה התעמתו קראה למשהו גדול יותר. הוא ידע מה צריך לעשות. אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו להתעמת עם המציאות של המשמעות. בשבילו. ולגבי מאיה. נארש ישב שם זמן רב, בהתחשב באפשרויות. אך נראה כי יש רק דרך אחת קדימה. הוא ידע שמאיה לעולם לא תסלח לו על כך. אבל לא הייתה לו ברירה.