החיים שלי הם ספר (פנים) פתוח

או איך אני נע בין חופש להיות לבין אימות ברשתות החברתיות.

האם אימות במדיה החברתית באמת חשוב? (מקור: Thinkstock Images)

מדי פעם אני יוצא מפייסבוק. אני מעמיד פנים שאני לא קיים. או שהעולם לא. אני משבית את חשבון הפייסבוק שלי וצולל את עצמי ברצון לתהום הבלתי-חוטית של האין. אני לא בוואטסאפ, והנוכחות שלי בטוויטר ובאינסטגרם מתנגדת לכל היגיון של הרשמה אליהם - אז, על ידי פעולת ההשבתה הבודדת הזו, אני פתאום נעשית חסרת חברים, חסרת זכרונות וחסרת קיום. לא, באמת, אני כן.

כדי לתת לשטן את המגיע, פייסבוק נותנת לי מספיק הנחיה לשקול מחדש את ההחלטה שלי כשהיא מוצאת אותי מרחף מעל חלון הכיבוי. זה מזכיר לי את הקבוצות שיתגעגעו להשתתפות שלי, הדפים שלי שייתמו ואיך הזהות הוירטואלית הבנויה בקפידה תימחק. יש תצלומים יקרים וזיכרונות, זה משדל. בסדר, אולי אוכל להגיד כן לפחות לקבל הודעות וחברים מיקרים לי?

אני לא זז.

ואז מגיעה התחינה הטעונה רגשית לקראת הסוף, במרחק של בקושי מיקרו-מילימטר אחד מכפתור הלחיצה-אני-למחיקה האחרון: היא מראה לי את הפרצופים הזוהרים של חבריי, כולם מסתכלים ישר לתוך עיניי כאילו הם אומרים, דון אל תשאיר אותנו עם חבר אחד פחות בעולם הזה. אבל אני כן. לחיצה חזקה אחת, ואני מתמוסס לתוך הלא חיים.

אז מה בדיוק אני עושה כשאני מפסיק להתקיים? דברים חסרי משמעות, למעשה. אני מבחין בתלתל חדש קטן עולה בשיער של בתי או פצעון חדש על המצח של בני. אני מרגיש את הרוח מכה בפניי כשאני הולך, או אומר שלום לאחרים כפופים על הניידים שלהם בתוך המעלית. אני מרים טלפון ומתקשר לאנשים שהכרתי מאז ומעולם ושומע אותם צוחקים. אני מתענג על החריפות של המתי במתי הפטריות ונהנה מהדרמה בשמיים מבלי למהר ללחוץ - ולפרסם אותה. אני מסתכל על הניצוץ בעיניים של האדם שאיתו אני יושב. אני קורא ספרים - ספרים אמיתיים, דקים ושמנים, וכל מאמר מערכת לא מטושטש ביומונים. ואם אני יושב לכתוב, אני כותב. אלה דברים קטנים ורגילים, שאינם ראויים להכרזה מקוונת גדולה. אבל הם כן מעלים חיוך שקט ומרחב ראש קל וחופשי להפליא כשאני מכה על הכרית. אני שולט במה שאני רואה, שומע וחושב.

למרבה הצער, השהות האלה תמיד לא קבועה וקצרה. בקושי חודשיים לכל אחד, משהו אחר - בעיקר חוסר ביטחון - מושך אותי בחזרה לקלחת ההמולה, כל פעם מחדש. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, נראה שפספסתי את רגע התהילה שלי באינטרנט. מישהו פרסם ביקורת זוהרת על אחד הספרים שלי, אבל לא הייתי שם כדי להתמוגג עליו בפומבי. נודע לי על כך לאחר מספר שבועות. הפעלתי מחדש את החשבון שלי מיידית, בתקווה להתחמם בעוד קצת שמש, כאשר וכאשר זה הגיע אלי שוב. אבל כשזה קרה, זה כבר לא נראה כל כך מיוחד.

עשיתי שוב את פעולת ההיעלמות, ונהניתי עד ליום שבו הבנתי, למרבה האימה, כשהטלפון התחיל לצפצף, שבעלי פרסם תמונה מאוד לא מחמיאה שלי. כאשר התעמת, הוא אמר שאני אמור להיות אגבי לתכנית הדברים בפריים. הוא רק רצה להשוויץ באופניים החדשים שלו. בכיתי. אבל הנזק כבר נעשה.

עכשיו, החברים שלי לא ראו את התצלום הזה, כמובן, כי אתה מפסיק להתקיים כשאתה מכבה. אבל החברים שלו כן. וגם הרבה חברים שלי הם חברים שלו. לכן, גם כאשר אתה לא קיים בעולם הוירטואלי, אתה לא ממש לא קיים. זה מסובך. אז נכנסתי שוב כדי להבטיח יותר אוטונומיה לגבי האופן שבו אני בוחר להתקיים.

זחל גדול ירוק וצהוב

בפעם הבאה שהשבתתי את החשבון שלי, שכחתי את יום ההולדת של אבא שלי כי, ובכן, לא הייתי ב-FB. והיו אי הבנות אחרות; אתה לא תפסיק לאהוב את העדכונים של החברים שלך בלי סיבה, נכון? לא הייתה לי ברירה אלא לחזור ולהיות חבר טוב שוב.

פייסבוק, עד עכשיו, עייפה מכדי לעקוב אחר הרומן הלוהט והצונן שלי איתה. ההחלקה שלי פנימה והחוצה נעלמת במידה רבה ללא תשומת לב, כי אני נעלמת בשקט כשאני חוזרת אליה. היציאה קלה; לחזור תמיד קשה כי כשאני חוזר לטירוף, נראה שהעולם המשיך הלאה בזמן שאני במקום בו הייתי. אנשים אולי נראים אותו הדבר, יש להם את אותו בן זוג וילדים, ספורטאים את אותה תנוחת סלפי, אבל לעזאזל, יש כל כך הרבה שכולם עשו בינתיים. המופנמים נראים בטוחים יותר, לשתקים יש דעות נחרצות, הקוליים מבשרים עידן חדש עם אמונותיהם הבלתי ניתנות לערעור. לוקח זמן להבין איפה אני מתאים. או שלא.

אז מה גרם לי לחוט מחדש הפעם אחרי פער של חודשיים? המורה והמנטור היקר ביותר שלי מבית הספר היה אחד ממקבלי הפרסים הלאומיים למורים השנה. אבל לא ידעתי על זה. היא הייתה בדלהי לכמה ימים לרגל השמחה הטקסית אבל לא הייתי מודע לזה. חבריי לבית הספר הריעו לה, הם נפגשו והתחבקו וצחקו. לא ידעתי.

בעבר תמיד היו לי חברים שהתקשרו אליי אם מישהו שם לב שאני מחוץ לרשת. אבל הפעם, החדשות עשו סיבובים כל כך הרבה זמן ובכל כך הרבה פורומים שונים, עד שאם אדם לא חי במערה במרכז כדור הארץ, אין דרך לא לדעת. כולם הניחו שכן.

אני לא. זה היכה בי חזק, ההרגשה הזו של לא לדעת, של להישאר בחוץ ושל שנשכח. בעיקר בגלל שנשכח. וכך, נכנסתי מיד בחזרה, שמא לא אזכור לנצח.

השבוע, אני עסוק בלהתעדכן עם העדכונים המתעדכנים. אתה תראה אותי מסתובב לזמן מה, עד ליום שבו מוחי השלים עם ההישכחות. באותו יום אחמק שוב כדי להתעורר עם מתיחה וחיוך, לחשוב על היום שלפנינו ולא על ההתראות מאתמול בלילה.
זה משחרר, תאמין לי.

Richa Jha היא סופרת ומוציאה לאור לילדים ב-Pikle Yolk Books.