'החופש לא ניתן, צריך לחטוף אותם'

האמן אטול דודייה על מעורבותו המתמשכת עם המאסטרים וכיצד נופים מציעים חופש לחקור ולמה הוא משתף פעולה עם החברה כדי לייצר את אמנותו.

אטול דודייה: כאמן, אני גם עוסק בחברה. עבדתי רבות על גנדי בכל הנוגע לאלימות והרג. (צילום: ארמונד פפר)

האמן אטול דודייה, שנודע לעסוק בסביבה הסוציו -פוליטית ובתולדות האמנות ביצירותיו, פונה שוב אל המאסטרים המערביים בתערוכה שכותרתה 'מגמגם בצל'. בגלריה לאמנות ואדהרה בדלהי, הוא כולל אנסמבל של ציורים, חיתוכים ותצלומים שמתאחדים ויוצרים 'מקדש'. דודייה, בן 61, מספר על ההשראות שלו ועל הצורך להתנסות. קטעים:

האם תוכל לדבר על הקשר הוותיק שלך עם המאסטרים.

ציור השמן הראשון שעשיתי, כשהייתי בסטנדרט 10, היה דיוקן עצמי של וינסנט ואן גוך. ראיתי את זה בספר. תמיד הרגשתי שהאמנות של עצמך היא חשובה אבל כל כך הרבה אמנות גדולה קרתה בעבר, מלפני הרנסנס ועד לתקופה המודרנית, לא רק באירופה אלא גם באסיה, וחשוב ללמוד מכך. כשהייתי בבית הספר לאמנות סר ג'יי ג'יי, כמה מחברי אמרו לי שאחת הבעיות העיקריות שלי היא שאני רואה יותר מדי עבודות של אנשים אחרים. הם אמרו שאם אתה עושה את זה אז יש השפעה על העבודה שלך וזה לא דבר טוב. אבל אני מרגיש שאם לא אראה, איך אדע מה עשו אחרים. אכבר פדמזי אמר לי שאמנות מגיעה מאמנות, אמנות לא מגיעה מהחיים.

כשאתה מסתכל על יצירות של אנשים אחרים, אתה מקבל השראה. לומדים לא רק את מלאכת האמנות מאנשים אלה, אלא גם את דרך החיים. הם היו חסרי פחד ואמיצים, תמיד מאתגרים את עצמם. כאמנים, אנו חופשיים אך החופש אינו ניתן, אתה צריך לחטוף אותו. אנחנו גם מחויבים לכל כך הרבה דברים - כולל שוק, אוצרים, תחרות, גלריות - שזה לא רע אבל אם בשל כך תפסיק לצמוח, אז יש סכנה. אז אני מנסה לעשות דברים אחרת. לפעמים כשהוא שונה מדי, אני תוהה אם זה הדבר הנכון, או שאני מישהו מבולבל לגמרי.

שמות ציפורים מעופפות עם תמונות

האם לאחר שנסעת לצרפת (בשנים 1991-92) התעניינת יותר בעבודות המאסטרים?

לא באמת. כשהייתי תלמיד בבית הספר JJ, הלכתי לעתים קרובות לספרייה לראות את עבודותיהם של המאסטרים המערביים. במקביל, הסתכלתי גם על המאסטרים ההודים, אמנות קולנוע, אמנות לוח שנה, אולוגרפים וכן הלאה. אני זוכר שאבי נתן לי 100 ₪ כדי לקנות נעליים כשאני נוסע עם הקולג 'לטיול לצפון הודו, אבל השתמשתי בו כדי לקנות ספרים על אמנות במקום. מאוחר יותר, כשנסעתי לפריז וראיתי את יצירותיהם המקוריות של המאסטרים המערביים, כמעט ואיבדתי את האמון בעצמי. הרגשתי שאני קורא לעצמי צייר פיגורטיבי אך בתוך הז'אנר קרתה עבודה כה עמוקה. מה עשיתי?

עבודתו של דודייה מגמגם בגוונים.

התריסים בתערוכה קטנים בהרבה מהקודמים.

זחל צהוב עם כתמים שחורים

כשעשיתי תריסים לראשונה בשנת 2000, זו הייתה הערה בנושאים חברתיים ופוליטיות. הוא סימן רעלה, עם משהו מאחורי הוילון - הנוף שונה, תלוי אם הוילון פתוח למחצה או סגור. בתחילה היינו מציגים שלוש רפרודוקציות של התריסים - סגורים, פתוחים למחצה ופתוחים לגמרי. כשראיתי את הנוף הפתוח למחצה, חשבתי מה אם אותו הדבר צבוע על בד. אז עשיתי את 'ענייני מלביץ'. בתערוכה הנוכחית, הפכתי את התריסים לקטן יותר. אני משתמש בהם כיצירות פיסוליות, אבל הם תלויים על הקיר. אפילו הארונות שלי הולכים על הקיר; בעצם הראייה שלי היא חזון של צייר. כאן, הקשיתי את הציור. אני מצייר על משטח מושחת. קיימת אפשרות עצומה ליצור סוגי ציור חדשים וזה מה שעשיתי כל השנים. אם אני רואה משהו ושמח עם זה, אני מתעייף ומשעמם. חשוב שיהיה אלמנט של הפתעה.

אתה מכנה את קבוצת היצירות 'מקדשים'. בכל תריס יש ציור ותצלום של אלמנט מיצירות המאסטרים (כולל פיקאסו, ואן גוך, אדגר דגה, פייר-אוגוסט רנואר וגוסטב קורבה). איך גילית את זה?

עבודותיהם של מאסטרים אלה נמצאות בדרך כלל במסגרות מקושטות רחבות במוזיאונים. מאז השנתיים האחרונות, אני מצלם את המסגרות האלה עם החלק התחתון של הציור. השתמשתי בתצלומים על גבי התריסים עליהם אני מצייר. אני מרגיש שאני נח שם, בצל. הצל של המסגרות הכבדות האלה היה הנושא העיקרי שלי. למדתי כל כך הרבה מהאמנים הגדולים האלה ומהאמנות שלהם שכל מה שאני מנסה לעשות הוא רק לגמגם. אני לא מהסס שזו אומנות של מישהו אחר. הם לא אנשים מבחוץ, הם כמו המשפחה שלי. כילד צעיר אתה מחזיק בידי הזקנים והולך. זה מה שעשיתי עם המאסטרים. אמרתי למישהו, פיקאסו עשה את כל העבודה הזאת בשביל מי? זה היה בשבילי. הכל שייך לי. אם אני אומר שהירח הוא שלי, אף אחד לא יכול לחטוף אותו ממני.

קיסוס אירי מול קיסוס אנגלי

האם תוכל לספר לנו קצת על נופי התערוכה.

נופים מאפשרים חופש אמנותי עצום לחקור צורה וצבע - להסתכל על השמיים, כיצד האור משתנה מהבוקר עד הלילה, או הדרך שבה אור נופל על כדור הארץ כך שאותו עץ נראה שונה בזמנים שונים. חלק מהנופים מזכירים לי את Rabindranath Tagore, Benode Behari Mukherjee או אדונים מתחילת המאה ה -20 כמו קרלו קארה ופיט מונדריאן. אני מרגיש שכאמן מותר לי להיכנס לעבר ולהביא את עבודותיהם להווה. בחלק מהיצירות לקחתי גם כמה שורות מהמשורר הגוג'ראטי לבשנקר תאקר.

כמה מעבודותיך הן סוציו -פוליטיות, ומגיבות על הזמנים הנוכחיים. האם היית עושה עבודות על מה שקורה כרגע?

למה הופך זחל שחור מטושטש

כאמן, אני גם עוסק בחברה. עבדתי רבות על גנדי בכל הנוגע לאלימות והרג. סדרת התריסים החלה לאחר מהומות בגוג'אראט. זה מעודד לראות נשים יושבות בחורף בשאהין באג בדלהי או את הסטודנטים יוצאים לרחובות להפגין. הם שם כי יש משהו שהם לא משוכנעים לגביו, וחשוב שהממשלה תנסה לשכנע אותם אם הם חושבים שהם צודקים. מה רע בדיאלוג? רק למחוק זאת לא דמוקרטיה.

התערוכה בגלריה לאמנות ואדהרה,
מושבת ההגנה D-53, נמשכת עד ה -29 בפברואר