אבני דושי מדבר על חקר הזיכרון ועל טעם הלוואי המר של מערכות יחסים מבולגנות

ברומן הבכורה שלה, שכותרתו נערה בכותנה לבנה, דושי מסתכלת על קשרים משפחתיים וכיצד הם מעייפים אותנו ומפרקים אותנו. היא נותנת את הטון במשפט הפתיחה שלה: 'הייתי משקרת אם הייתי אומרת שהסבל של אמי מעולם לא נתן לי הנאה'.

ילדה בכותנה לבנה, אבני דושי, ספר על מערכות יחסים, הודו אקספרסאבני דושי בפסטיבל הספרות של זיי ג'איפור. (צילום: Rohit Jain Paras)

בחיבור שפורסם במגזין אופנה במאי 2017, אבני דושי כתבה על סבתה, שאובחנה כחולה אלצהיימר, אנחנו מאבדים ממנה מעט מדי יום. אני אומר לכווץ שלי שהלב שלי נשבר אבל האמת היא שאני מרגיש את זה הכי טוב בבטן שלי, בחוסר הנוחות המימי של הבטן שלי. הנני שלה החזיקה את המשפחה יחד עם טוב הלב והארוחות שלה ואובדן הזיכרון הקרוב סימנה גם לדושי השקיה מהעבר המשותף של המשפחה.



אם זו אהבה שחיפשה בחיבור ההוא על סבתה מצד אמה, כאשר הגיע רומן הבכורה שלה נערה בכותנה לבנה (הרפרקולינס) בנובמבר 2019, ספר שהתהווה במשך שבע שנים, דושי מדובאי יכשיר אותה עדשה שוב על הזיכרון והקורוזיה שלה. רק שהפעם, זה יהיה תיאור בדיוני לא מסביר את המשמעות של אלה שנתפסו בגרועותיו המרות, במיוחד אם מערכת היחסים הייתה של חוסר אמון וגמילה. באחד מההופעות הבכורה הצפויות בשנה שעברה, בדקה דושי את מערכת היחסים הטעונה בין טרה לאנטרה, אם ובת, שעולה לראש כאשר טרה מתחילה לאבד את זיכרונה, ואילצה את אנטרה לפנות למטפלת בשבילה. היפוך התפקידים יוזם חיבור של שנים של הזנחה שסבלה אנטארה בגלל בחירות החיים הרדיקליות של טארה ואדישותה כלפי בתה. זוהי הסתכלות קשה ובלתי מתפשרת על קשרים משפחתיים וכיצד הם מאיימים אותנו ומפרקים אותנו. דושי נותנת את הטון במשפט הפתיחה שלה: הייתי משקרת אם הייתי אומרת שהאומללות של אמי מעולם לא העניקה לי הנאה ומעבירה אותה עד הסוף הלא שגרתי שלה.



הקול הנרטיבי הוא שהניע את הסיפור, אומר דושי. מרכזיותו של הזיכרון ברומן - לא רק חולשתו הרפואית אלא גם מה שאנו בוחרים לזכור ומה שאנו שוכחים - היה אינטואיטיבי יותר. רק עקבתי אחר הסיפור שהמספר מספר, והזיכרון התברר כאחד הרעיונות המרכזיים. כאשר יכולתי לשמוע את קולו של המספר בראש, ידעתי שהיא הולכת לספר את סיפורה. אהבתי את הדרך שבה היא נשמעה, הקול הזה מנחה אותי, אומרת הסופרת, שגדלה בפורט לי בניו ג'רזי ולמדה תולדות אמנות, תוך התמקדות באמנות הודית עכשווית.



חברת הנשים, לא רק אמה, אלא גם סבתה ושאר הנשים במשפחה היו מכיילות אותה לצערי החוויה הנשית. נופש פירושו טיולים להודו, לעתים קרובות לפונה, שם התגוררה משפחת אמה. ברומן שלה, שבו כל הדמויות האחרות מתפוגגות לפריפריה, ומשאירות את טרה ואנטרה במרכז הבמה להתמודד עם השדים שלהן, המבנים הבלתי נראים של הפטריארכיה נמצאים במקום ודושי בוחנת את השפעתם על חיי גיבוריה בחדות חדה. זה נראה לי טבעי לכתוב על חייהן הפנימיים של נשים - אלה הסיפורים שאני רוצה לספר, אלה הסיפורים שאני מכיר, היא אומרת.

עם זאת, זו תהיה אמנות שתביא אותה להודו באמצע שנות העשרים לחייה, שם חיה במשך שבע שנים, ועבדה כאוצרת עם גלריות כמו Latitude 28 בדלהי ואמנות מוסינגס במומבאי. זה היה בשנת 2012 ודושי תצא לרומן שלה זמן קצר לאחר מכן. תמיד ידעתי שלא אעבוד כאוצרת הרבה מאוד זמן - לא הייתי טוב, לא מספיק אקדמי, דמיוני מדי. כשהתחלתי לכתוב ספרות, זה הרגיש לי מיד טוב יותר, ומאחר שאהבתי לקרוא, הספרות הרגישה מוכרת. רק לאחר שזכיתי בפרס טיבור ג'ונס על הטיוטה הראשונה של ספר זה בשנת 2013, הוצג בפני סוכן ובעולם הספרותי, התחלתי להטיל ספק בעצמי. הייתי בטוחה שאני לא יודעת לכתוב, שזו הכל טעות, היא אומרת.



עכשיו כשהספר יצא מהדרך, דושי אומרת שהיא לוקחת את הזמן להתחיל לעבוד עליה הבאה, מבלה עם בנה התינוק, ונותנת לרעיונות להתבשל עד שהרגע יבשיל. אני מניח שאין דרך להתמודד עם חוסר הוודאות שבכתיבה, וזה נכון אפילו לסופר המנוסה ביותר; כל ספר שונה, צריך להיכתב בצורה מסוימת, ויש לגלות אותו, היא אומרת.