הסופרת האפגנית-אמריקאית נמט סאדאת על אריגת סיפור אהבה הומוסקסואלי, המתגוררת במקלט לחסרי בית בארה'ב ומדוע הוא מרגיש בבית בהודו.

נמט סאדאת, יליד אפגניסטן, היה רק ​​בן חמש כשברח לארה'ב עם אמו ואחיו לאחר פרוץ המלחמה ב -1979.

המחבר בדלהי (צילום אקספרס של טאשי טוביאל)

הסופרת נמט סאדאת מלאו לו ארבעים בשבוע שעבר וחגג אותו עם השקת רומן הביכורים שלו אריג השטיח (399 Rs, בית פינגווין אקראי) במלון אימפריאל בניו דלהי. הוא נולד באפגניסטן, היה רק ​​בן חמש כשברח לארצות הברית עם אמו ואחיו לאחר פרוץ המלחמה בשנת 1979. החיים בדרום קליפורניה נמשכו כרגיל, עד שהתרחש 11 בספטמבר. עד מהרה עבר סאדאת לחוף המזרחי ולמד בהרווארד ובקולומביה. בגיל 23 הוא יצא לעצמו הומו אבל למשפחה נאמר שבע שנים מאוחר יותר. בשנת 2012, העיתונאי היה בחדשות על כך שיזם תנועת זכויות קוויר מחתרתיות באפגניסטן, כאשר לימד באוניברסיטה האמריקאית באפגניסטן. עכשיו הספר שלו הוא נקודת דיבור. הוא מספר את סיפורו של קנישקה, בנו בן ה -16 של מוכר שטיחים מוביל באפגניסטן, שמתאהב בחברו מאיהאן. הם שומרים את הרומנטיקה שלהם בסוד כדי להימנע מעונש מוות שנגזר לאנשים שנחשבים לקוני (מונח גנאי לגברים הומואים). הספר מתאר את החיפושים של קנישקה אחר מאיהאן לאחר שהשניים נפרדו במהלך המלחמה. קטעים מתוך ראיון עם סאדאת:

איך הגיע הספר הזה? היה טריגר?

אני חושב שזה היה בגלל הדחייה והרדיפה שעמדתי בפניה, לא רק בגלל היותו הומו אלא גם בגלל היותו פליט אפגני. בא מרקע מוסלמי ומהגר באמריקה, נראה שזהותי מהווה איום. לאחר ה -11 בספטמבר, המצב החמיר. חינכתי את עצמי רק כדי להראות לאנשים שאני הישגי כמוהם. אבל זה לא עזר כי אז הפכתי לאיום על התרבות הדומיננטית של אמריקה הלבנה. אז חשבתי ליצור דמות שיכולה לשבור את שרשראות הדיכוי האלה ומועצמת בזהותו. זה מה שקנישקה עושה כשהוא יוצא אל אמו ומתווה את דרכו שלו. הוא לא מנתק עם משפחתו. הסיפור צורם עבור המו'לים מכיוון שהם חשבו שהוא לא מדויק. למעלה מ -450 סוכנים דחו את כתב היד בטענה שלא יהיה שוק לזה.

סוגים שונים של עצים מחטניים

ספרו של נאמת סדט אורג השטיח

איך פיתחת את העלילה?

רשימה של שיחים ירוקי עד עם תמונות

אני חושב שקנישקה ואני חולקים את אותם ערכי ליבה. הוא אפוף פחד וספק בהתחלה אך מתגבר על כך ומוצא את האומץ לדבר. היא מעבירה את הקוראים במצוקת המשפחה כשהמלחמה נמשכת כאשר הם מגיעים למחנה פליטים בפקיסטן ואת מסעם לארה'ב. הוא דן גם בניצול ילדים בתעשיית אריגת השטיחים באפגניסטן. אריגת שטיחים קשורה לכלכלת המלחמה. פקיסטן הצליחה להרוויח מההגירה של אורגי שטיחים אפגניים מוכשרים שעברו למדינה. אבל מעמד הביניים לא רוצה להיכנס לשזירת שטיחים, ולכן אביו של קנישקה מתנגד למקצוע. זהו גם סיפור התבגרות של אמן.

מדוע קראת לו 'מארג השטיחים'?

אני אוהב את הסמליות של רץ העפיפונים. מלבד החקלאות, באפגניסטן היו עבודות יד מקור הכנסה עיקרי לאוכלוסייה ושזירת שטיחים הייתה מקצוע רווחי. השטיחים היו מבוקשים מאוד במערב. אז אני חושב שהכותרת שוזרת את ההיסטוריה, התרבות, הפוליטיקה והספרות של המקום יחד.

כמה קשה היה תהליך כתיבת הספר?

היה קשה לכתוב. רוב עמיתי באוקספורד קראו קלאסיקות רוסיות וצרפתיות בגיל צעיר מאוד. התחלתי לקרוא ברצינות אחרי התיכון, במיוחד על אפגניסטן ומדיניות החוץ של ארה'ב. גם לסופרים הודים כמו ארווינד אדיגה וקירן דסאי הייתה השפעה עלי. העושר וההיקף של קיראן במסגרת 'ירושת האובדן' ממש עודדו אותי. אני חושב שירשתי את אובדן תור הזהב הזה של גן העדן. בזמן שגדלנו בקהילת התפוצות בדרום קליפורניה, היינו שומעים סיפורים מהזקנים שלנו. אנשים שואלים אותי על הזמן הקצר שביליתי באפגניסטן, אבל הם לא יודעים שאני שם דבר במדינה. חיברתי את תפקידו של טרנסג'נדר בהצגה בבריטניה, והייתי צריך להתלבש. התמונות חולקו ברשתות החברתיות על ידי אנשים באפגניסטן. חזרתי הביתה לאחר שקיבלתי פטווה ואיומי מוות ונמנעתי מהקרובים והיקרים שלי. בכיתי אמש (במסיבת השקת הספרים), כיוון שאני מרגיש שמצאתי בית עם אינדיאנים. מעולם לא הרגשתי משולב בארה'ב בהיותי אפגני, פליט, חום, הומו ומרקע מוסלמי.

דוב צמר שחור זחל רעיל

התחלת לכתוב את הספר לפני 11 שנים. למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

קיבלתי השראה לכתוב את הספר הזה ביום בו ברק אובמה קיבל את המועמדות במקום הילרי קלינטון לבחירות לנשיאות. היה לי את הסיפור הזה בבקבוק בתוכי. זה לא היה עניין של יצירת סיפור אהבה, אלא של יצירת אלטר אגו שבו לקנישקה היו חברי ילדות שלו שתמכו בו - סוג החברים הגברים שלא היו לי. גדלתי לשחק עם בני הדודים שלי והבובות שלהם. זו הייתה סוג של פנטזיה אסקפיסטית קיצונית בשבילי, שבה אני גדל באפגניסטן ומרומנטיזציה. חשבתי שאם גבר שחור דו -ערבי יכול לזכות במועמדות ממפלגה פוליטית כה עוצמתית בארצות הברית, אז אני בהחלט יכול לכתוב את הספר הזה. בשבועות הקרובים הייתה לי התפרצות רגשות וכתבתי מעל 45,000 מילים. זו הייתה חוויה קתרטית. לאחר שהותי בקאבול, איש לא רצה לתת לי עבודה ואבי לא הרשה לי לחזור הביתה. יכולתי ללכת הביתה רק אם אחזור לארון. גם אחיי לא תמכו בי, והייתי צריך לגור במקלט חסר בית. אחותי רצתה שאכיר את האחייניות התאומות שלי ואז המשפחה שלי ראתה את המצב שלי - כינים בשיער, עור פגום ובעיות משקל. אמי ביקשה שאעבור לגור איתה, לא אמצא עבודה ורק אתמקד ב'אור השטיח '. אני חושב שהרומן הזה הציל אותי כי היו רגעים שרציתי שאני מת, אבל הכתיבה החזיקה אותי בחיים.